בשיעור האחרון בקורס "מדעי החינוך במאה ה - 21" צפינו בסרט "בייביז". הסרט מתעד את שנתם הראשונה של חמישה תינוקות ברחבי העולם. ניתן היה לראות כיצד כל תרבות מתייחסת לגידול התינוקות, לאיזה טיפול פיזי ולאיזה טיפול מנטלי זוכה כל תינוק. הסרט מסתיים בכך שכל תינוק באשר הוא, גדל ועבר את כל שלבי ההתפתחות הרגילים. כולם קמו בסופו של דבר והחלו ללכת ואף לרוץ.
המסר שקיבלתי מסרט זה הוא כי כל תינוק /אדם באשר הוא, יגיע בסופו של דבר לאותו שלב התפתחותי, גם אם עבר בדרך דברים מעט שונים מהאחר.
דבר זה עורר בי תהיות: האם גם אנו במערכת החינוך, נגיע לאותו "שלב התפתחותי" של שילוב התקשוב בהוראה? למרות השונות בין המורים? למרות שכל אחד מגיע מרקע קצת אחר בנושא? האם הקצב, יכולת הלמידה של הנושא, או הגישה של המורים ישפיעו על התהליך? ואם כן, באיזו מידה? האם המערכת פועלת נכון, בכך שהיא מאלצת מורים שגישתם מנוגדת לשילוב התקשוב בהוראה, לעשות זאת בעל כורחם? האם הדבר יעיל או טוב לתלמידים?
לי באופן אישי, יש אמונה בכך ששילוב התקשוב בהוראה, באופן מושכל, למעשה משדרג את ההוראה, משפר את הלמידה, ומקרב את התכנים הנלמדים אל התלמידים, בכך שמורה משתמש בכלים ויישומים מעולמו של הילד.
עם זאת, בשנים האחרונות, נתקלתי לא פעם, במורים הטוענים כי למרות הניסיון שלהם ללמוד את הנושא, הם עדיין מתקשים בשימוש בטכנולוגיות החדשות, שהדבר מסרבל את הוראתם, וכי המצב בו התלמידים הופכים למנהלי הטכנולוגיה בשיעור, אינו משרת את מעמדם בכיתה.
אני שואלת את עצמי, האם מערכת החינוך פועלת נכון בכך שהיא מכניסה את בתי הספר לתוכנית התקשוב באופן הדרגתי אך גורף, ללא מתן הכשרה אישית ומותאמת לקצב של כל מורה ומורה במערכת?
מישהו חכם ממני אמר: " גם מסע בין אלפי קילומטר מתחיל בצעד אחד..." (מאו לסה לונג).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה